|
שמי פנינה ואני
פעילה פמיניסטית ומושפעת ממיתוס היופי. אני הייתי ילדה ונערה שמנה, עם עודף משקל,
שכל הזמן אמרו לה: "אם תרזי, תהי יפה". אני לא יודעת כמה שקלתי אז כי לא
נשקלתי, אבל בתקופה שבין הצבא לאוניברסיטה, ללא דיאטה, ללא תכנון, ירדתי במשקל.
ירדתי ממידה 50-52 למידה 42-44. ואז פתאום הפכתי להיות מודעת לגוף שלי, מודעת
למשקל שלי. מאז עברו הרבה שנים. מזה כשבעה חודשים אני גם טבעונית. אני טבעונית
בעיקר מסיבות אידיאולוגיות. לא תכננתי את זה, לא חשבתי על זה, אבל יצא שהורדתי
במשקל. אנשים התחילו להגיד לי: "איך רזית", "נעלמת", "את
נראית טוב". ואני אף פעם לא יודעת איך להגיב לאמירות כאלה. אז, נהייתי
אובססיבית לגבי המשקל שלי. הגובה שלי הוא 174, והמשקל שלי בבית הראה, לפני כחודש,
שאני שוקלת 78 ק"ג. ואני מודה בזה כאן ופוחדת מה תחשוב כל מי שתקרא את זה.
מאז לא נשקלתי, כדי לא להכנס לאובססיה.
הייתי איזה יום במספרה, כדי לצבוע את השורשים הלבנים שלי (אפרופו מושפעת ממיתוס
היופי), והספר אמר לי: "מה זה רזית ככה. ממתי שנהיית צמחונית, אה?". ואז
הוא אמר: "את לא צריכה לרזות יותר. רק קצת חיטוב פה [באזור האגן] וזהו".
אה, רק חיטוב וזהו? אני פוחדת להשמין. אני חושבת על אם זה שאני אוכל את הפחממה
הזאת, זה ישמין אותי. יש בי דחף להשקל כל יום ולבדוק שחלילה לא העליתי גרם. לרזות
זה טוב; להשמין זה רע. ויש לי עוד מאיפה לרדת, הרי. ואם אני ארזה עוד עשרה
קילוגרמים בכלל יהיה לי גוף של דוגמנית. ואז, אם יהיה לי גוף של דוגמנית, אם אחשב
רזה לכל הדעות, אז אני אהיה כוסית-על ואשיג את הדבר הזה שחמק ממני כל חיי.
איש אינו יודע מה זה יופי.
פילוסופים, אמנים ניסו לתת כל מיני תיאוריות על מה הוא יופי. היו שטענו שהיופי הוא
בסובייקט, בעיני המתבונן, והיו שטענו שהיופי הוא באובייקט. מי שטען שהיופי הוא
באובייקט, עדיין החזיק בדיעה שאי אפשר להסביר למה אובייקט מסוים הוא יפה ושאי אפשר
להעמיד את התכונה 'להיות יפה' על תכונות אחרות. כלומר, רשימה של תכונות פיסיות,
כמו אורך, רוחב, או תכונות כמו סימטריה או הרמוניה, לא מסבירות למה האובייקט בעל
התכונות הללו הוא יפה. בספרה המכונן מיתוס היופי: השימוש בייצוגים של יופי נגד
נשים (הקיבוץ המאוחד, 2004) טוענת נעמי וולף שדרכה של הפאטריארכיה לכבול נשים
היום היא ע"י יצירת אידיאל יופי בלתי מושג והפיכתן של נשים למשועבדות לו. מיתוס היופי
טוען הפוך מהאינטואיציה שלנו: הוא טוען שיופי הוא לגמרי אובייקטיבי, מדיד, וניתן להסביר מה הוא בדיוק. הוא
כזה שאמות מידותיו מגולמות בדמות אידיאל נשי מסוים, כשאותן אמות מידה אינן ברות
השגה, והיא, האישה, אינה קיימת. המיתוס הזה נשען על עכבות, חוסר ביטחון ושנאה
עצמיים אצל נשים, ואלו האחרונות, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמן, תרות אחר אותו
אידיאל. הן בטוחות שימצאו אותו ע"י אכילת מאכלים מסוימים, כדורים, ויטמינים,
מכוני כושר, ניתוחים פלסטיים, טיפולים קוסמטיים, איפור ועוד. הן משקיעות את מיטב
כספן וזמנן, תוך הימנעות מהנאות מסוימות (מאכל אהוב), תוך כאב (שעווה, לייזר,
ניתוחים, רעב, כאבי שרירים, הם רק כמה דוגמאות), כדי להשיג משהו שלא קיים. וכך
נוצר מעגל קסמים מרושע: תעשיות הפלסטיקה, הקוסמטיקה, הכושר, התזונה והאופנה
מגלגלות כספים על ידי טיפוח שנאה עצמית של נשים (ע"י כך שהן אומרות להן שהן לא
נראות מספיק טוב), כשבאותו הזמן הן מציעות לה מזור בדמות האישה האידיאלית שתושג רק
באמצעות אותן תעשיות. מה שקורה זה, שאף אותה אישה אידיאלית, הדוגמנית הזו והזו,
מתבוננת במראה ומוצאת בעצמה פגמים: יש לי אף גדול מדי, האוזניים שלי לא סימטריות,
התחת שלי אינו בפרופורציה מתאימה לשאר הגוף ועוד מיני טענות נחמדות. היתכן? - אבל
זו האישה האידיאלית! מכאן, האדם הנבון מסיק שזו לא בעיה אישית, פסיכולוגית, שלי,
או שלך, או של זאת מהאוטובוס – זו בעיה קולקטיבית. וכן, גם גברים מושפעים ממיתוס
היופי, אבל אנחנו הנשים, כמו ברוב המקרים, לוקחות את זה הרבה יותר ללב. וולף טוענת שמיתוס היופי לא רק גורם
לנשים להיות לא מרוצות מהמראה שלהן, אלא הוא מרושש ואף ממית אותן. יותר ויותר נשים
סובלות מהפרעת אכילה בדרגת חומרה זו או אחרת, ואנורקסיה, בולמיה ואכילת-יתר כפייתית
הפכו כבר למגפה.
ואם טיעון היופי לא עובד,
אזי מיתוס היופי מנופף בדגל הבריאות ומזכיר לי שהשמנה יתרה מזיקה לבריאות. הוא לא
מזהיר אותי מתת-משקל. הוא לא מלמד אותי שישנן כל מיני דרכים להיות בריאה בהן, ושגם
אדם עם עודף משקל עשוי להיות בריא לפי הנורמות הנהוגות במשרד הבריאות. אני אמורה
להיות רזה כדי לשמור על הבריאות שלי; אני אמורה להיות רזה, אבל לא רזה מדי כי
מספרים לי שגברים לא אוהבים את זה; אני אמורה להיות בהירה, בעלת תווי פנים
מסויימים; אני אמורה לאמץ גינונים והתנהגויות מסויימות, כאלה ההולמים אישה
"נכונה" ויפה. מיתוס היופי המערבי מעצב אישה לבנה, רזה, עדינה, מנומסת,
מעודנת, ש"שומרת על הפה שלה" ומתכננת את חייה ואת הווייתה לפי שאיפותיו
של הגבר ממנה. אנחנו לא יכולות לדמיין
לעצמנו אישה אוכלת בתאבון לאפה עם שווארמה (טבעונית), זה הרי לא הולם אישה רזה,
לבנה, עדינה, מהוגנת, צנועה, "נקייה" ששולטת בעצמה. זה מפחיד אותנו. פרסומות ותכניות דיאטה מספרות לנו
שמותר לנו "לחטוא" בקוביית שוקולד – זו ממש השפה בה משתמשים - אך כדאי
לנו "לסתום את הפה" אחרי השעה שש בערב. אוכל נהיה משהו שמפחדות ממנו,
משהו שיש להזהר מפניו. נשים מרגישות רגשות אשם אם הן אכלו יותר מדי, או אכלו את מה
שלא בתפריט. ממשהו נצרך, מזין וטעים, אוכל הפך לתסמין של מחלה.
מיתוס היופי גם יוצר שנאה, סלידה
ופחד מא/נשים שמנים, כלומר הוא יצר שמנפוביה. פחד מאנשים בעלי משקל ממוצע ובעלי
עודף משקל. ממש כמו להט"באקפוביה (לסביות, הומואים, בי/פאנסקסואלים,
אינטרסקס, א-מיניים, קוויריים), אנחנו נושאים/ות דעות קדומות על א/נשים שמנים,
שופטים אותם ומדכאים אותם רק בגלל מבנה הגוף שלהם. זה כולל, כמובן, גם דעות
קדומות, שפיטה ופחד כלפי עצמנו. אנחנו מאמינים/ות שאנשים שמנים הם עצלים, מלוכלכים, מוזנחים, חלשים וגסים.
אנחנו לא יכולות/ים לחשוב על א/נשים שמנים עושים סקס, או עושים ספורט או רוקדים. לא
יתכן שא/נשים בעלי עודף משקל הםן שמחים וחיוניים ופעלתניים. זה נוגד את השכל הישר.
נשים רוצות לרזות מכל מיני
סיבות: כדי להיות יפות יותר, או נחשקות יותר, או יותר בטוחות בעצמן, או כדי להצליח
יותר בראיונות עבודה, או כדי ליהנות יותר בסקס, כי זה מה שמוכרים לנו. והם עושים
עבודה כל כך טובה. וגם מי שמבינה שיופי ומשיכה מינית מובחנים זה מזה; גם גם מי שמבינה
שעודף משקל של עשרה קילוגרמים לא מהווה סיכון בריאותי; גם מי שמבינה את ההרסנות
והמרמה שבמיתוס היופי – הכול טוב ויפה, אבל היא בכל זאת רוצה להראות אחרת. לרוב, היא
מקבלת בכניעה את המציאות הקיימת, וחושבת, אולי לא לגמרי שלא בצדק, שאם היא לא
מצליחה לשנות את העולם, אז היא תשנה את עצמה. אבל השינוי החיצוני הזה אינו יודע
שובע, ובדרך היא מפתחת מחלה נפשית ופיסית.
כששואלות אותי מה הפתרון, אני חושבת על נשים פמיניסטיות שנכסו לעצמן את כינוי
הגנאי 'שמנה' והטעינו אותו במשמעות חיובית ומעצימה. אני חושבת על נשים שמנכיחות
מבני גוף שונים, צבעים שונים, מראות שונים של נשים וביטויים מגוונים של נשיות. זה
מדהים, והלוואי ואוכל להרגיש כך יום אחד. בינתיים, אני, פעילה פמיניסטית – יש לי פחד מהשמנה, אני לוקה בשמנפוביה ואני
מעדיפה א/נשים רזים. ואני יודעת, רציונאלית, שלא משנה כמה אני אשקול, לא משנה מה
אנשים אחרים יגידו לי, הכל מתחיל ונגמר בקבלה ובאהבה עצמיים. כשאצליח להוציא את
השיפוט מהמילים 'שמנה/רזה/מלאה', כשאביט במראה ואומר: "יש לי גוף יפה, בריא,
גמיש, מוצק וחזק' כפי שהוא בכל רגע נתון, ואומר 'אני יפה כפי שאני עכשיו' – אז
אתחיל להרגיש טוב יותר. ויש לי רגעי חסד כאלה לפעמים. אני לא מבטלת את אחריות החברה, את אחריות
תעשיות היופי, הקומסטיקה, האיפור, התזונה, הפלסטיקה, האופנה, או את אחריות המסרים
שאנחנו מקבלות בפרסומות. אבל, יחד עם זאת, אני מאמינה שגם אני זה פרוייקט
אקטיביסטי-פמיניסטי, לכן לאמר לעצמנו שאנחנו אוהבות את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו, זה
הדבר הנכון, הטבעי והלא-פשוט ביותר בעולם.
*פנינה מולדובנו היא בלשנית ופעילה פמיניסטית. מרצה וכותבת על זכויות
והוויות נשים, להטב"אק, בדס"מ, אתניות, שמאל רדיקלי ומד"ב ופנטזיה.
|
