|
יותר ויותר
נשמעות קריאות, גם מהציבור אבל מה שחשוב גם בבתי הנבחרים האמריקאים, להטיל רגולציה
על תעשיית האופנה ושיטות הפרסום והסטנדרטים שתעשייה זו מייצרת. זה שנים שמומחי התזונה,
אירגוני נשים וארגונים לשמירה על נוער מתלוננים על הדרך שבה תעשיית האופנה,
הסוכנים והמדיה מתנהגים באכזריות כלתי מוסרית כאשר הם מגדירים, מעבירים מסרים ויוצרים
סטנדרטים של רזון שמגדילים את סיכוני ההיפגעות מהפרעות אכילה במיוחד אצל נערות אבל
לא רק.
"לשום דבר
אין את הטעם הטוב כמו להרגשה שאת רזה", אמרה דוגמנית העל הבריטית קייט מוס
שבאמצעות מה שקרוי "אופנת ההרואין שיק" (Heroin
chic) שהובילה. משפטים מהסוג
הזה הובילו למהפכה בתחום תעשיית האופנה. מוס, שנחשבת כדוגמנית המוליכה שינתה את
המוסכמות לגבי גוף אידאלי וגובה לתצוגות אופנה. הערות ומשפטים מהסוג שאומרת מוס
מתפשטים ומחלחלים במדיה ובחברה. למרות שרבים טוענים שהדברים מגוחכים וחסרי משמעות
ואין צורך לשים אליהם לב העובדה היא שרבים אחרים, במיוחד נערים ונערות, מאמינים
בכך ובמיוחד אם הדברים נאמרים ע"י דמות פופולרית. אנשים, במיוחד נערות,
שמאמינים בדברים שאומרת רוס נכנסים לדיאטות מחמירות מאוד שעלולות להביא אותם
לאנורקסיה, המחלה הממאירה ביותר מבין מחלות מרכז העצבים.
המעניין והחמור
הוא שגם התעשייה עצמה נפגעת קשות כתוצאה מהפרעות אכילה. Kirstie Clements, עורכת השבועון היוקרתי Vogue, ספרה, בראיון לעיתון
הגארדיאן הלונדוני, שסוכנים של דוגמניות שעובדים עם העיתון גילו לה שהלחץ על
הדוגמניות לרזות ולשמר את ההופעה הרזה הולך ומחמיר דווקא ולמעשה פוגע בתעשייה עצמה
לא פחות מאשר בדוגמניות, "יש לי כרגע 4 בנות בביה"ח", אמר אחד
הסוכנים, "וישנן רבות אחרות שאוכלות מפיות נייר על מנת להרגיש שבעות כדי
לעמוד בתנאי העסקתן". אחת הבעיות הקשורות עם התופעה הזו היא שאל מול הביקוש
הגדול שקיים בתעשיית האופנה לבנות שמוכנות להרעיב עצמן על מנת להיראות דקות יש
עודף עצום של נערות שמוכנות לעשות זאת על מנת להגיע לחלום הדוגמנית המצליחה, עודף ההיצע גדול. בכתבה שעשתה קריסטי קלמנט ב Vogue היא מספרת על לואיז רמוס, דוגמנית
מצליחה ברמה הגלובלית, שמתה כתוצאה מאובדן כוחות כאשר התמוטטה דקות לאחר שצעדה עם
חיוך גדול על המסלול. "אחד הצדדים היותר שנויים במחלוקת ושמעוררים זעם ציבורי
על ירחוני האופנה ועל התעשייה הזו הוא הדוגמנית עצמה שהיא לב הביזנס", כותבת
קריסטי. "גילן הרך והמראה הרזה שהן כופות על עצמן מזעזעים ממש". קריסטי קלמנט מתארת במאמר שכתבה את השינויים
שעברו הדוגמניות מאז שנות השמונים ומדגישה את העובדה שבתחילת דרכה כעורכת צעירה ב Vogue, בריאותן של הדוגמניות הייתה חשובה הרבה
יותר מכפי שהיא כיום. "היום הדברים השתנו, הבריאות הפכה למשנית. התעשייה כופה
את דרישותיה על הדוגמנית ללא כול פיקוח, ללא רחמים כשהיא מודעת לבעיות שנוצרות
בעקבות הרזון ומתעלמת מהן לחלוטין, כנראה בשל ההיצע הגדול", אומרת קלמנט,
"דרישות השוק בעולם האופנה חזקות בהרבה מההגנה על העובדים".
אלא שבתעשיות אחרות עם מצבים דומים בריאות העובד והדאגה
לתנאיו משתפרים למרות "דרישות השוק". כך זה היה בתעשיית המכרות, באניות,
בתעשיות הבניין והעץ ולמעשה בכול סוגי התעשייה והמסחר שם הצליחו להעביר מערכות
הגנה חוקיות לשימור בריאות העובדים, לבטח בני הנוער. "המקרה, בתעשיית האופנה
עדיין שונה לחלוטין", מסבירה קלמנט, "תעשיית האופנה, באמצעות המדיה
וההשפעה שלה על יצירת סטנדרטים תרבותיים בנושאי תדמית והופעה, במיוחד שהדברים
נוגעים לנשים ונערות צעירות, כופה סטנדרטים לא ריאליסטיים ואכזריים של רזון".
אין ספור מחקרים שנערכו לאורך שנים רבות הוכיחו שהסטנדרטים הללו יוצרים, במיוחד
אצל בני הנוער, בלבול/הרס לגבי תדמית הגוף והערכה עצמית מה שמביא לפגיעה אישית קשה
ולפגיעה לא פחות קשה בכלכלה".
"מותה של רמוס היה עוד שלב בהצטברות הכעס על התעשייה
הזו והשינויים מתחילים לבצבץ", כותבות שתי
הפרופסוריות מאוניברסיטת הרווארד Katherine
Record, שמרצה ב Harvard School of Public Health’s Strategic
Training Initiative for the Prevention of Eating Disorders ונחשבת כמומחית מובילה לבריאות הציבור ו Bryn Austin, פרופסורית למדעי ההתנהגות בהרווארד,
"דוגמניות מתחילות לדבר, להתנגד ואפילו להתאגד". Agnes Hedengård
למשל, דוגמנית שבדית בת 19 העלתה מתקפה על סוכני הדוגמניות ביו-טיוב, "אפילו
עם BMI
של 17", כותבת הידנגארד, "הקריירה שלך נגמרת אם אינך מוכנה להיכנס
לדיאטה ולהרזות יותר" (BMI בין 18.5 ל 25 נחשב כתקין). BMI להזכירכם, הוא "מדד מסת הגוף" שנותן הערכה כמותית האםאדםנמצא במשקלתקין, בעודף משקלאו בתת משקל. המדד מחושב באמצעות נתוני הגובה במטרים והמשקל בק"ג. כמה מהדוגמניות האמריקאיות החלו להתאחד
לאחרונה והקימו בניו יורק עמותה בשם The Model Alliance שאותה מובילה דוגמנית העל לשעבר
שרה זיף שדגמנה עבור קלווין קליין, שאנל, הילפיגר, וויטון וחברות אופנה ידועות
נוספות והיום משמשת כמרצה באוניברסיטת הרווארד. העמותה הגישה השנה, לבית הנבחרים,
את התקנה להגנת הנוער שעוסק בהופעות (Child Performers Protection Act of 2015) וזאת בעקבות הצעד שנעשה בצרפת. בצרפת אושרה תקנה שאוסרת על מעצבים וסוכנים בתחום האופנה
להעסיק דוגמניות שרמת ה BMI שלהן מתחת ל 18. העונשים שנקבעו גבוהים
ביותר. מדובר בחוק שנוגע למה שמכונה "Paris
thin" כינוי
שניתן בזמנו לדוגמניות העל הצרפתיות בשל דקיקות גזרתן. Kirstie Clements ו Bryn Austin קוראות, במכתב שפורסם ע"י ה American Journal of Public
Health לסוכנות הפדרלית OSHA (Occupational Safety and Health Administration) לקחת יוזמה וליצר רגולציה בנושא תנאי עבודה, הגנה
והתייחסות למודליות המקצועיות. הן, ביחד עם אנשי ציבור ומוסדות מובילים, קוראות
לבית הנבחרים האמריקאי לעשות את שעשו בצרפת.
מקורות
Humans, Not Hangers: Why it's Time to Regulate
the U.S. Fashion Industry: כתבה של Katherine Record, מרצה ב Harvard School of Public Health’s Strategic Training Initiative for the
Prevention of Eating Disorders ומומחית לבריאות הציבור מאוניברסיטת הרווארד ושל Bryn Austin, פרופסורית למדעי ההתנהגות בהרווארד. הכתבה
הופיעה לראשונה ב US News – Health ב 21.12.15. מקור: http://health.usnews.com/health-news/patient-advice/articles/2015-12-21/humans-not-hangers-why-its-time-to-regulate-the-us-fashion-industry .
Former Vogue editor: The truth about sizezero: נכתב ב 16.3.2013
ע"י Kirstie
Clements, עורכת השבועון היוקרתי Vogue. קישור: http://www.theguardian.com/fashion/2013/jul/05/vogue-truth-size-zero-kirstie-clements
"שמנה מידי לדוגמנות", עדותה של Agnes Hedengård ביו-טיוב. קישור: https://www.youtube.com/watch?v=4hEMv9QUIzE
על The Model
Alliance : http://modelalliance.org/
|
